בית הספר של המחר הוא אינו עוד חזון מיושן אלא משהו שקורם עור וגידים כבר תקופה ארוכה.
בית הספר במתכונתו המוכרת, הוקם במהלכה של המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, לא השתנה מהותית למרות הרפורמות, ואולי בגללן (הרפורמות יוצרות אשליה של שינוי; האשליה מאפשרת את שימור הקיים). הוראת הרצאה סמכותית מצד אחד ולמידת שינון צייתנית מצד אחר ממשיכות לשלוט בבית הספר ולהכשיר אזרחים, פועלים וחיילים ממושמעים (או "מטומטמים" בלשונו של ג'ון גאטו). בית הספר הישן והטוב חי ובועט וקובר את כל הרפורמטורים שבאים לכלותו. מסביב "פאנטא ריי" ("הכול זורם") ובית הספר – סלע איתן. המדינה, המשפחה, העבודה, הזהויות הקבוצתיות והאישיות משתנות ללא הרף, ורק בית הספר כמנהגו נוהג. נכון, בית הספר של היום אינו זהה לבית הספר של אתמול, אך הוא דומה לו מאוד. לשני בתי הספר יש מבנה דומה – פיזי, ארגוני ומושגי, אך יש הבדל באקלים: בבית הספר של היום יש יחסים טובים יותר בין המורים לתלמידים והתלמידים (לא המורים) מרוצים יותר, או סובלים פחות. אבל בית הספר של אתמול התאים לסביבה החברתית־ תרבותית של אתמול, ובית הספר של היום אינו מתאים לסביבה החברתית־תרבותית של היום – ומכאן נובע משבר החינוך של ימינו. ומה עם בית הספר של מחר, כיצד הוא ייראה? כמעט הפוך מבית הספר של אתמול והיום. מדוע? כי בית הספר של מחר יתבסס על העיקרון של יצירת תנאים ללמידה. בית הספר יאפשר לתלמידיו ללמוד – להתעניין, לחקור, ליצור. למעשה אנחנו יודעים כל מה שיש לדעת על בית הספר של מחר – על למידה, הוראה, הערכה, תכנית לימודים ועוד. אם כך, מדוע אנחנו לא מיישמים את מה שאנחנו יודעים? מדוע אנחנו גוררים את החינוך של המאה התשע עשרה אל המאה העשרים ואחת וממשיכים להיערך לאתגרים של אתמול? מה חסר לנו כדי להפוך את הידע שלנו למציאות?
שאלות אלו מעסיקות אותנו ההורים, המורים וגם המנהלים. מדוע השינוי המיוחל אינו מגיע, התשובה כנראה ומעל הכול טמונה בחברה שבה אנחנו מחליטים לבנות עבור ילדינו.
