קולנוע תיעודי, למרות שעולה משמו כאילו הוא מתעד את המציאות, נכון יותר לומר שהוא מפרש אותה. סרטים אלו מורכבים מחומרי מציאות, הם מבקשים לתעד התרחשויות שקרו באמת או לשחזר אירועים שקרו, אבל בכל מקרה הם נשענים על נרטיב דרמטי. במילים אחרות, הסרטים מורכבים ממקטעים (סיקוונס) שמורכבים מסצנות, שנובעים זה מזה ומובילים האחד אל השני ובכל יוצרים נרטיב דרמטי. כלומר, יוצר הסרט משתמש באמצעים הלקוחים מהקולנוע הבדיוני (עריכה, שילוב סאונד וויז'ואל) כדי להעצים את האמינות ואת "רושם הממשות" של הסרט התיעודי.
לכן, אחת ההגדרות המוצלחות לקולנוע תיעודי היא: טיפול יצירתי במציאות הממשית. או: פרשנות יצירתית של המציאות הממשית. במילים אחרות, קולנוע תיעודי מבקש לעסוק בחומרי מציאות, אבל לעשות להן דרמטיזציה. זו הגדרה בעייתית מפני שקשה להגדיר מהי יצירתיות ומהו טיפול יצירתי. כלומר, לא מדובר בתיעוד "פסיבי" של המציאות (כמו מצלמות אבטחה למשל שמצלמות מנקדת מבט קבועה באופן פסיבי), אלא היוצר לוקח חלק במציאות אותה הוא מעצב. נראה אם כן כי הסרטים של האחים לומייר, שצילמו פועלים היוצאים מהמפעל אינם קולנוע דוקומנטרי מפני שלא נעשתה פעולה יצירתית, אלו חומרי גלם (שמהם אפשר היה לעשות סרט דוקומנטרי). כלומר, הגדרת הז'אנר לא רק תלויה במה שיש בתוצר (בסרט), אלא גם באופן העשייה ובכוונת היוצרים. רק סרט שיש בו אמירה כלשהי, כוונה כלשהי, פרשנות יצירתית, נחשב כסרט דוקומנטרי. אבל, יש בכך פרדוכס שכן עצם הנצחת המציאות מייצרת התערבות במציאות, פרשנות של המציאות בין אם נתכוון לכך ובין אם לא. עצם הצבת מצלמה (אפילו מצלמת מעקב) משנה/מתערבת בסביבה
סרטי תעודה מציגים נקודת מבט מסוימת, המבנה שלהם מזכיר סרט עלילתי והוא בדרך כלל לא יסתפק בהצגת נתונים/מציאות, אלא גם יציע נקודת מבט לשיפור המציאות. גם כאן שיפור המציאות תגיע מנקודת מבט כלשהי (במאי, עורך או השחקן עצמו) וזו הרי התערבות בנעשה והשפעה גם אם מינורית על המציאות עצמה. היכולת שלנו כצופים לשפוט האם אירוע זה התרחש במציאות, קטנה ככל שהתקדמות הטכנולוגית גדלה. לכן תיעודי הוא לא בהכרח מציאותי.
