הלשון מבינה את מעמדה של האליטה הצבאית בארץ, תחום העיסוק במחקר נקרא: "בלשנות ביקורתית" ועוסקת בניתוח טקסטים תקשורתיים כדי ללמוד באמצעותם על ערכים שליטים בחברה ועל תפישות עולם בחברה. הטענה היא שהלשון משקפת בין היתר את יחסי הכוח בחברה כאשר הנשלטים או חסרי העוצמה מאמצים לעצמם את שפתם של השולטים.
הבלשנות הביקורתית עובדת הן בלשון הציבורית (לשון תקשורת ההמונים) והן בלשון האישית (בלשון של בני אדם). מבחינה תאורטית הבלשנות הביקורתית מתרחבת במדעי החברה לגישות הניאו מרכסיסטיות ובעיקר לגישת ההגמוניה= גישה מרכזית בחקר התקשורת שמתמקדת בניתוחי תוכן תקשורתיים, וטוענת שהתרבות משמשת כמכשיר לשימור הסטטוס קוו בחברה, דהיינו- אנשים לומדים מהתרבות מהי ההתנהגות הראויה, למה לשאוף, על מה לחלום.
תפקיד הלשון בעיצוב אידאולוגיה יש הרבה התייחסות לסוגיות של צבא ובטחון. מחקרים אמריקאים מראים שהלשון משמשת כדי לרכך חוויות לא נעימות שקשורות למלחמה, כאשר כלי נשק נקראים בשמות בעלי קונוטציה חיובית. בנוסף, השימוש הצבאי בקיצורים גורם לכך שהדברים לא יראו כל כך נוראיים. רוזנטל כותב מאמר על לשון החיילים במלחמת לבנון, שאל "כיצד התמודדו החיילים עם הצורך להרוג ?" ומצא שהחיילים ניקו באמצעות הלשון את עצמם מאחריות. כאשר נשאלו על מעשיהם, ענו החיילים בלשון " אנחנו" או "אתה" רק לא "אני". כשעונים ב"אני" הדיבור ביקורתי יותר.
השימוש בלשון נעשה בצורה גם לא מודעת כדי להצדיק את מעשיהם. באותה תקופה לשון התקשורת נתנה לאנשים מידה רבה של לגיטימציה להמשיל להילחם. רפי ניר ויצחק רועה מנתחים את הלשון ברדיו ובעיתונות הישראלית בתקופת האינתיפאדה והם מצאו שיש ניגוד בינארי בין הדרך שבה מוצגים יהודים לבין הדרך שבה מוצגים פלסטינים. טקסטים בינאריים, כבר בתחילה מציגים את "הטובים" וה"רעים". לדוגמא: הזכרת שם של אדם יהודי לעומת האנונימיות של האדם הפלסטיני.
לשפה יש תפקיד חשוב בהתנהלות היומיומית האזרחית שלנו במדינה. היכולת שלנו לתקשר אחד עם השני קובעת הלכה למעשה איך נחיה פה. השפה לפעמים יוצרת פערי זהות שקשה אחר כך לחבר בחזרה. המילים שאנחנו משתמשים הם לפעמים חזקות יותר מהכוח הצבאי שאנחנו מפעילים.
